הנה רגע של תרגול מיינדפולנס, יושבים לנו בנוחות, ומפנים את הקשיבות לתחושת הנשימה
הטבעית.
יש ודאי מי שהפנה את הקשב לאיזו תחושה גופנית מורגשת - והיא זו שתקבל את תשומת הלב.
המודעות בורחת למחוזות אחרים ואנו מחזירים שוב ושוב את תשומת הלב שלנו לתחושה שבגוף.
ואז נשמעת ההנחיה לעשות לתחושה מקום.
לא להתנגד לה ולרצות לסלק אותה מתוכי,
או להיצמד אליה ולהיבלע בתוכה.
לעשות לה מקום בין כל שאר התחושות
מקום שלרגע הזה הוא שלה ובשבילה.
לעיתים יתפתח המרחב הזה שאנחנו מבקשים לתחושה.
יחד עם זאת קיימת האפשרות שאולי בעוד רגע התחושה תשתנה,
אולי תעלם, ואפילו תתפוגג ...
אבל כשזו תשוב להופיע,
כל מה שהיא תצטרך- זה מקום עליו תוכל לנוח - ופשוט להיות.
ממש כמו שאנו מחפשים מזרן לשכב עליו,
כיסא לשבת עליו,
או קרקע לכפות רגלינו.
ולמרחב הזה ננשום בחמלה.
ללא קשר לטיב התחושה.
לא נפלה בין זו הטובה והנעימה לבין שכנתה המציקה, התובענית והכואבת.
נתמקם בעמדה ניטרלית מול כל תחושה באשר היא.
כולן בנות למשפחת העצמי.
אך במסע המפגש עם התחושות, שבים ומציצים להם הדפוסים.
אותן הבניות מנטליות דרכן אנו מאזינים שוב ושוב לסיפור של עצמנו.
והסיפור הזה שאנחנו מספרים לעצמנו
הוא אחד משלשת סוגי הסבל המדוברים בתורה הבודהיסטית.
זהו סבל מובנה הנובע מהבניות מנטליות.
להתבונן בו ולהתמקם מולו במרחק מה, זוהי משימה מעט יותר קשה.
אל מול הדפוס אנחנו מוצפים ונטמעים.
שווה להיות מאותגרים גם בזה,
ולתרגל התמקמות בעמדה מתבוננת גם מול אותן הבניות מנטליות
ללא הצמדות או דחייה.
בעמדה נייטרלית
ללא שיפוט או ביקורת בקבלה ובחמלה.