מה כבר לא שמענו בהקשר של אוכל ואכילה בימי הקורונה.
בין הדברים המטיבים שנאמרו, היו גם לא מעט בדיחות סרקסטיות, וניבוי מאיים ומבהיל לגבי ההשלכות שיהיו לעליה במשקל שלנו בסוף התקופה.
השאלה הנשאלת היא: איך אפשר לשנות נקודת מבט ולפעול מתוך תחושת יכולת ולאו דווקא מתוך חרדה?
חרדה אצל רוב האנשים (שאינם סובלים מהפרעות אישיות כמו: פרנואידית, אובססיבית קומפולסיבית ועוד) כפי שרובנו יודעים, במקרה הטוב היא מניע להתגייסות זמנית ובמקרה הפחות טוב תעודד התנהגות נמנעת.
האדם שאובחן לראשונה בסוכרת ויפנה לקבלת עזרה, אפשר יהיה לגייס אותו לשינוי מוטיבציוני שיראה כמו "להכות בברזל בעודו חם", אבל מכיוון שהמאמץ שהוא יידרש לו יהיה גבוה, הוא ישחק ואט אט יחזור לרוב הרגלי האכילה שלו.
נשמע מתסכל.
אז איך אפשר לטפח אכילה נכונה שאפשר יהיה לתעל אותה דווקא לשיפור וקידום החוסן האישי והרווחה הנפשית?
לשם כך אני מציעה להתבונן על משימת האכילה כהזדמנות לשמר מוטיבציה שכל כך חיונית לרווחה הנפשית שלנו בימים אילו.
ואם השתכנענו, בחרנו לשמר מוטיבציה אישית על ידי התגייסות לאכילה בריאה, השיפור שנשיג במצב הבריאות שלנו יוסיף לא פחות!
ברור לגמרי שבימים אילו של אי-וודאות, אנשים שישקעו בדכדוך, יאמצו התנהגות של הרס עצמי, יזניחו את הכוחות שלהם, ויזדהו עם התסכול, האכזבה, או הפחד, לא יטיבו עם עצמם ואף יחריבו כל חלקה נפשית שיכולה לעבוד לטובתם.
לעומתם אילו שיכילו את המגבלות, החוויה הנפשית המטלטלת, ויפעלו עם מה שיש- יתמודדו טוב יותר עם אתגרי התקופה.
נראה לי שנכון פה לעצור לרגע ולהסביר,
למה מתכוונים שאומרים להכיל?
להכיל זה כמו לתת מקום. אבל לא רק!
יש הבדל מאוד משמעותי בין לתת מקום לבין להציף.
להציף זה לתת מקום גדול מדי, שאינו תחום בגבול.
הצפה עשויה להופיע בכמה צורות. היא יכולה לשתק או לחילופין לגרום לעוררות יתר- שני מצבים קיצוניים אילו מוצאים אותנו מטווח העוררות התקין, התפקוד שלנו מפסיק להיות מיטבי.
אנחנו מבינים שלהכיל חוויה זה לתת לה מקום, אבל לא כזה שתופס את כל מרחב התודעה שלנו.
ברגע שהחוויה היא 'פיל' בחדר שאנו רוכבים עליו- הדבר דומה לתגובת הצמדות שפוגעת ביכולת הוויסות הפנימי שלנו.
באותו אופן גם מאבק ודחייה ב'פיל' המתהווה – ישאיר אותנו מובסים.
מכאן שעמדה ניטרלית מול החוויה (שאינה מזדהה או מתנגדת) היא תנאי מרכזי בעשייה מבורכת המאפשרת תפקוד מודע ומטיב.
אני חוזרת להצעה- לאמץ אכילה נכונה בימים של קורונה.
יכול להיות שאם הייתי כותבת פה שאכילה נכונה חשובה לבריאות.
לחלקכם זו הייתה קביעה הגיונית ותזכורת חשובה ומדרבנת ללקיחת אחריות ותשומת לב ביחס לאכילה שלכם. אבל יש רבים שהיו אומרים: " נו באמת, ימי קורונה לא מתאימים לאכילה נכונה, אלא דווקא לאוכל מנחם" –אז אליכם חברים אני פונה.
בואו רגע נתבונן באמירה: "עכשיו לא מתאים..." או "בידוד בבית צריך אוכל להפגת השעמום"
אילו הם בדיוק משפטים שמגבירים את זרם המחשבות השלילי, מכניסים אותנו שוב ושוב עמוק יותר ללופ שאנחנו כבר בו, ומדרדרים אותנו היישר אל המדרון החלקלק של אפתיות והתנהגות אכילה הרסנית.
צו השעה הוא דווקא להעלות את גרף המאמץ והמוטיבציה כדי לשמור על חוסן פנימי גופני ונפשי.
אז מה עלינו לעשות?
רשמו לעצמכם תוכנית אכילה שאילו הם מאפייניה:
· מגוונת בהרכבה התזונתי.
· משלבת מזונות אהובים במידה הנכונה עבורכם.
· מכבדת אך גם כנה- לא כזו שתכשיל אתכם, אבל גם לא כזו שאינה מאתגרת.
· הציבו אתגרים הדרגתיים גם אם התהליך יהיה איטי- פער גדול מדי בין פנטזיה למציאות רק יכשיל אתכם.
· רשמו לעצמכם תזכורות לגבי אופן האכילה שלכם בזמן הארוחה. למשל: לאכול לאט, להרגיש את המפגש בין המזון למערכת העיכול, לבחון את תחושת השובע בזמן האכילה ועוד...
· קבעו את המרווחים הנכונים לכם בין ארוחה לארוחה- זמן ללא אוכל הוא התנסות חווייתית חשובה ביותר.
· הציבו מטרות גם בתחום הפעילות גופנית שלכם.
אז מה יש לנו פה?
ניהול יומן שמעלה את רמת המחויבות שלנו להחלטה שעשינו.
תוכנית האכילה שנכתבה במחברת ונקבעה מראש- הופכת לאתגר ברור ומוסכם.
מי שלא יעדכן את התוכנית שלו מידי יום יגדיל הסיכוי לסטות ממנה.
"המוח האוטומטי" נוטה להשתלט ולטשטש במהירות את הצהרת הכוונות של ה"מוח החושב".
ולכן תוכנית שלא תהייה רלוונטית ועדכנית תדחק הצידה על ידי ה"מוח האוטומטי".
כדי שנצליח ל"החזיק" את המשימה ולהיות מכוונים אליה נדרש ריכוז, תשומת לב והפניית קשב, בהקשר זה חשוב לדעת שזרם המחשבות האוטומטי שלנו אינו משרת אותנו נכונה- ז"א המחשבות הבלתי פוסקות להגשים את חלום ההרזיה לא רק שהוא אינו פועל לטובתנו - הוא אף מזיק ומכשיל.
אחרי שהגדרנו ביומן שלנו מטרות לביצוע, הדבר החשוב ביותר הוא: הגישה לתהליך.
ועכשיו עלינו להתמודד עם הפערים-בין מה שרצינו לעצמנו, לבין מה שקרה.
סביר להניח שפערים אילו יגרמו לנו לתסכול, ביקורת, אכזבה ואפילו תחושת כישלון.
התמיכה והוויסות בחוויה הרגשית, והכלה של מה שצפוי להופיע, יהיה קריטי להצלחת התהליך.
יתכן שנגלה שחלק מהאוכל שאנו אוכלים נועד כדי לטשטש איזו חוויה פנימית לא נעימה, ונבין שמעולם לא נתנו מספיק את הדעת לרגשות ותחושות פנימיות שהם הדלק שמצית את מעגל האכילה המוגזמת שלנו.
התהליך הקוגנטיבי שתארתי שיש לו השפעה חשובה על ההתנהגות חייב להיות מלווה בתהליך רגשי, אחרת הוא יהיה כמו עוד מאמץ מוגזם שיביס אותנו ו'יזכר' במוחנו ככישלון מאיים.
אכילת יתר היא בבחינת תמרור אדום ששורשיו הם בחוויה הפנימית.
זוהי דרכה של החוויה הפנימית ל'דבר את עצמה'.
מה שנותר לנו – הוא לנסות להגיע אליה, לתת לה להיות
ולאפשר לאכילה למלא יותר צורכי הזנה פיזיולוגיים מנפשיים.