גלית ( שם בדוי) החליטה לעשות מעשה ולהגיע לטיפול. משהו בה התעורר, ויש איזו כמיהה לתעל את המוטיבציה לאכילה נכונה. היא יודעת שדיאטה קיצונית זו לא הדרך, אבל היא מחפשת משהו שיאסוף אותה לאכילה נכונה.
משהו בקולות הסוערים והמנוגדים שבה הרגיש לי כמו צורך בסדר ושליטה ולמקום הזה היא גייסה אותי.
המפגש התקדם והיא דברה על הרגע הזה בו מופיע הדחף.
היא ספרה איך למדה שם לעצור ל"כנס" את ה"קולות בראש" ממש כמו באספת חברים. ואז המשיכה בייאוש וכעס ואמרה שלקולות שאמורים לשמור על בריאותה, חסרה העוצמה שיש לכוחות ההרס, וכך שוב ושוב היא מוצאת את עצמה במקום המוכר של אכילת יתר.
נשמנו שתינו לסיפור, התבוננתי פנימה לתוכי והרגשתי שגם לתודעה שלי נאספו כמה וכמה קולות.
הפניתי קשב למרחב הבינאישי הרגשתי את האנרגיה ומתוך כל זה הפניתי שאלה לעצמי:
"שימי לב, מה צריכה ממך עכשיו גלית?"
האטתי.... עצרתי..... ופגשתי את גלית בשאלה: " גלית, אם הכל היה אפשרי... מה היית רוצה?...
מה את צריכה ממני?"
משהו בה התרכך ונרגע וזו הייתה תשובתה: "בפנטזיה ברור שאני רוצה לרדת במשקל, לסדר את האוכל ושהתהליך הזה יהיה קל או לפחות אפשרי. אבל אני לא אישה של פנטזיות ואני טוב טוב יודעת מה זה אכילה רגשית, כמה רגשות הם חמקמקים ועד כמה אני בורחת מהמקום הזה. אני לא אשקר ואגיד לך שבא לי לעבוד קשה, ושאין מתנות בחיים. אבל אני כן יודעת שבאתי לעשות עבודה. אם לא הייתי מאמינה בעבודה לא הייתי באה אליך... אבל אני צריכה גם עזרה."
הרגשתי שהיא פרצה לאיזו דלת פתוחה. אחרי שנים שצברתי בטחון בטיפול ברובד הרגשי, אני "חוזרת הביתה" ומתבוננת בהתערבות המשלבת בין אכילה לרגש.
בפוסט זה בחרתי לשתף ברציונל שיושב בבסיסו של מודל אפשרי נוסף לטיפול באכילה רגשית.
אני מסכימה בהחלט שאפשר לאכול אכילה מדיטטיבית או אכילה מתבוננת, אך התנהגות אכילה זו היא אינה טבעית או יומיומית ולכן יכולה להתקיים מידי פעם אך אם נהייה כנים היא אינה תתקיים באופן קבוע וסדיר.
ללא ספק תרגול אכילה קשובה יכול לשחרר אותנו ולו במעט מהצמדות או דחייה למזונות. אך היא אינה תשובה מספקת וברת יישום לרבים מהסובלים מאכילת יתר.
חשוב שנזכור שה"התנהגות האוטומטית" שלנו מונעת מהרצון להגן על מרכיב נפשי מסוים שחבוי לו בתת מודע.
להרגלי האכילה הרעים שלנו יש נוכחות פיזיקלית במוח. אלה מעגלי בררת המחדל שלנו שנכנסים לפעולה כשעומד בפנינו פיתוי. והם מושרשים בנו עמוק.
אבל לטענה הזו יש גם בשורה הטובה. ידוע היום שאפשר לחווט מחדש את המוח, כך שיתפתחו מסלולי פעולה בריאים יותר.
מהמקום הזה אני מבינה שאכילה נכונה יש לתפעל כמו בניהול קשב.
אחרי שבחרתי מה, כמה ומתי לאכול, אין מקום יותר להרהור בהחלטה והתפעול הוא בערוץ האוטומטי.
כדי להפנות קשב למשימת האכילה בהסכמה, ערות, ונוכחות מבלי שגירויים יסיחו את דעתנו- תרגול מיינדפולנס ישפר את הביצוע.
בדרך זו נעשה הפרדה והרחקה בין הבחירה להתנהגות.
בשלב ראשון: נבחר
בשלב השני: נתפעל את הבחירה לגבי האכילה שלנו - נפנה משאבי קשב למשימה ( התנהגות האכילה) מבלי לשתף את מערכת ההרהור שעשויה לגרום להתנגדויות, הימנעות והרס.
מדוע יש להפסיק להשתעשע בבחירה שלנו?
הרהור מזמין עוד ועוד שיקולים ורעשים שיחלישו את המוטיבציה לפעול באופן המומלץ עבורנו.
ברגע שקבלנו החלטה לגבי האכילה שלנו. נפסיק להשתעשע בבחירה שלנו. מכיוון שעשויה להתפתח עייפות, היחלשות והידלדלות כוח הרצון משימוש יתר.
באומיסטר (2011 ) קרא לתופעה שכוח הרצון נחלש "התרוקנות האגו" והוא מצא שתופעה זו נמצאת אצל אנשים שנדרשים לקבל החלטות ללא הרף. הוכח שעייפות ההחלטה קשורה להאטה בפעילות המוחית באזור שנקרא פיתול החגורה הקדמי שאחראי לקונפליקטים בתוך המוח וחיוני לשליטה עצמית. תאי המוח יורים לאט יותר, במצב של הידלדלות האגו, אנו נעשים פגיעים יותר וכוח ההתנגדות שלנו יורד.
בשלב השני: נתפעל את האכילה: התנהגות אכילה תהא ב"ערוץ האוטומטי" ותוך הפניית משאבי הקשב להתנהגות האכילה שנבחרה מראש.
ומה באשר לרגשות?
שליטה רגשית עובדת הפוך משליטה בהתנהגות. רגש מוזמן להיות -הודות ל"מוח החושב".
בזמן ש"העצמי האוטומטי" מתמודד עם פיתויים והסחות דעת, ה"עצמי המודע" צריך לעזור לנו להכיר את עצמנו טוב יותר.
באמצעות מיינדפולנס יכול ה"מוח המודע" להתבונן בחוויות הרגשיות המבוטאות בתחושות גופניות.
אם לא נטפל עד הסוף ברגשות. נהייה מועדים להשפעותיו של הדחף המבוטא באכילה הרסנית.