סבלו של האדם קשור בתפיסת מציאות שגויה.
מכאבי החיים כנראה שלא נוכל להימלט, שכן אילו הם החיים.
אך הסבל לעומתם הוא מיותר.
אדם המתרגל מיינדפולנס נעשה ער להתנהלות תודעתו. הוא רואה את המציאות נכוחה וער לטבעם של הדברים בפשטותם. ככה, כמו שהם, בככותם לא יותר ולא פחות.
איך מתהווה תפיסת המציאות שלנו?
התלמוס הממוקם במוח הביניים, הוא מעין תחנת ממסר. אליו מגיע מידע מהסביבה החיצונית והפנימית (הגוף). התלמוס עשוי תתי גרעינים הקשורים לאזורים שונים בניאו-קורטקס (סנסורים, אסוציאטיבים, ויזואלים וכו') דרכם מועבר המידע הנקלט מהסביבה.
החוויה הפנימית של המידע החושי מעובד במוח, והתפיסה מזהה את מושאי התחושה.
גלידה (למי שאוהב גלידה) הוא מושא לתחושה נעימה.
וכל דבר שאינו אהוב עליכם הוא מושא לתחושה שאינה נעימה.
מה קורה בתודעה שלנו ?
התפיסה שמזהה מושאי תחושה, משתוקקת לתחושות נעימות ודוחה מושאי תחושה – הנקשרים לתחושות שאינן נעימות לנו.
וכך אנו נאחזים במה שנתפס כנעים לנו, ודוחים מושאי תחושה של חוויה לא נעימה.
תחושה נעימה – תגרום לנו להצמדות
תחושה לא נעימה – תגרום לנו לדחייה
הצמדות ודחייה אילו הם הדפוסים שלנו.
בתודעה שלנו נוצרים מבנים מנטליים כמו: קיבעונות, התניות, הרגלים, שנראים לאדם קבועים. הם נתפסים כאמיתיים ואף הכרחיים. ההזדהות עם המבנים המנטליים שיוצר האדם מהווים את תודעתו .
בעזרתם אנו מגדירים את מי שאנחנו .
אולם דפוסים אלו ושאר הקיבעונות המנטליים שמאפיינים את התנהגותנו בהווה, קשורים בעיבוד של חוויות התנסותיות מהעבר. הבעיה היא שאנו "סוחבים" על גבנו את העבר מבלי לממש את הפוטנציאל הטמון בחוויה של הרגע הזה.
מה שמצער הוא שאנו לא פועלים מתוך ההווה, אלא מתוך קבעון מנטלי שמבוסס על חוויות העבר.
תרגול מיינדפולנס ילמד אותנו לפגוש את החוויה כפי שהיא, מבלי שנמהר לפרש אותה ולקרוא לה בשם.
בואו נסכים ללא מאמץ, בעירות, סקרנות וחמלה לאפשר למה שרוצה להופיע להיות. מבלי להיצמד לחוויה שנתפסת כנעימה וגם מבלי לדחות את מה שנתפס כלא נעים. כך אפשר יהיה להכיל את מה שיש כפי שהוא ושחרר את עצמינו מדפוסים שאינם מועילים עוד בהווה.
" ברווזים למדו אותי שיעורים רוחניים חשובים. הצפייה בהם לבדה היא מדיטציה. באיזו שלווה הם צפים. כמה נוח הם חשים עם עצמם, נוכחים לגמרי ברגע הזה, מכובדים ומושלמים כמו שרק יצור חסר אגו יוכל להיות. מדי פעם, עשויים שני ברווזים להתקוטט- בלי שום סיבה נראית לעין, או משום שאחד מהם פלש למרחב הפרטי של האחר. המאבק נמשך בדרך כלל מספר שניות, ואז הם נפרדים, שטים לכיוונים מנוגדים, ומנפנפים בכנפיהם בחוזקה מספר פעמים. לאחר מכן הם ממשיכים לשחות בשלווה, כאילו המריבה מעולם לא התרחשה. כאשר צפיתי בכך בפעם הראשונה, הבנתי פתאום, שבאמצעות נפנוף הכנפיים הם משחררים אנרגיה עודפת, וכך מונעים ממנה להילכד בגופם ולהפוך לשליליות. זוהי חוכמה טבעית, וזה קל להם, משום שאין להם מוח המשמר את העבר שלא לצורך ובונה את זהותו סביב עבר זה." ( אקהרט טול, 2006 )
